פרק ראשון – הסיפור שלי

היי, אני בר.

הייתי בת 22 כשזה קרה לי בפעם הראשונה. ערב רגיל עם חברים, קצת קנאביס – ופתאום, כאילו נשבר משהו בפנים. גל עצום של פחד חסר הסבר שטף אותי. המחשבות התרוצצו בראש, והרגשתי שאני מאבדת את עצמי.

למחרת זה כאילו נעלם – אבל בעצם זה רק התחיל.

ההתקפים חזרו שוב ושוב. בהתחלה מדי פעם, אחר כך לעיתים קרובות יותר. לא ידעתי איך לקרוא לזה. רק הרגשתי שמשהו בי לא נרגע, שאני מתחילה לפחד מהפחד עצמו.

ואז הגיע השלב הבא – עמוק יותר, מפחיד יותר.
פתאום העולם לא הרגיש אמיתי.
אני לא הרגשתי אמיתית.
הסתכלתי במראה ולא זיהיתי את עצמי.
הרחוב נראה לי כמו תפאורה.
האנשים סביבי – כמו בובות.
הכול היה מרוחק, כאילו אני צופה בחיים שלי מבחוץ.

הכי קשה היה שאין לזה שם ברור. לא ידעתי להסביר את זה, ולא משנה כמה ניסיתי – אף אחד לא הבין.

אחר כך גיליתי את המונח – דה־פרסונליזציה ודה־ריאליזציה. סוף סוף היה שם לתחושה. אבל זה לא פתר כלום. ניסיתי טיפול. ניסיתי תרופות. שום דבר לא עבד.

הרגשתי שזה פשוט תקוע.

ובשלב מסוים הבנתי שאני חייבת לעזור לעצמי ולעשות דברים בעצמי ולא לחפש טיפול. התחלתי ליישם כל מיני תרגילים שמצאתי, שלמדתי בטיפולים, שהמצאתי. עבדתי על עצמי מאוד חזק שחלק מהתהליך שלי – והחלק הכי חשוב ששיפור מאוד את מצבי – זה עשרת העקרונות שכאן בספר. וככה הצלחתי לצאת מזה. לאט לאט, שלב אחרי שלב. (היו כלים נוספים שנמצאים בתהליך המלא אבל העקרונות האלה הם החשובים ביותר!)

אבל אז קרה משהו אחר – אף אחד לא האמין לי שהצלחתי לצאת מזה.

שיתפתי אנשים שדיברו איתי על התחושות שלהם, ואמרתי להם בדיוק מה אני עשיתי. שלב אחרי שלב. הם עשו את זה – והם גם יצאו מזה.

אנשים שסיפרו לי שהפסיכיאטר או הפסיכולוג הקליני שלהם אמרו להם שאין טיפול לזה והם צרכים ללמוד לחיות עם זה. שאין איך לצאת מזה. ופתאום הם הצליחו.

זה הרגיש לי כמעט כמו שרלטנות. כאילו אני מעזה להבטיח משהו שאין לו הסבר "רשמי". לא למדתי פסיכולוגיה קלינית. לא הייתי פסיכיאטרית. לא ידעתי להסביר מדעית איך זה עבד – רק שראיתי שזה עבד לי.

לא רציתי להתעסק בזה בכלל. לא חלמתי לעסוק בתחום.
אבל הרגשתי שאני פשוט חייבת.
כי אני הייתי שם – והצלחתי לצאת.
ואם אני לא אעזור – מי יבין באמת מה זה?

אז המשכתי ללמוד. לא רק לקרוא באינטרנט, אלא ממש לדבר עם פסיכיאטרים, לטוס להיפגש איתם במיוחד, עם חוקרי מוח, אנשים שעשו מחקרים קליניים. קראתי ספרים, מאמרים, מחקרים, עברתי עוד הכשרות אצל פסיכיאטרים.

לא הייתה לי ברירה אלא להעמיק עוד ועוד – כי לא היה כמעט מידע מסודר, ובטח לא מידע מהימן.

עם הזמן גיליתי שיש פסיכיאטרים שכן מבינים את זה אחרת. שהמערכת הקלאסית של בריאות הנפש לא תמיד מספרת את כל הסיפור. שניים מהם ומהמחקרים שלהם השפיעו עליי במיוחד – ד״ר דניאל אמן וד״ר רונאלד רודן. שניהם פסיכיאטרים עם גישה מוחית־קלינית מאוד מבוססת.

הבנתי שיש סתירה בין מה שהעולם הקלאסי אומר – "אי אפשר לצאת מזה" – לבין מה שמחקרים חדשים במוח מראים. והבנתי שחייב להיות הסבר הגיוני למה זה קורה ואיך אפשר לצאת מזה.

משנת 2020 אני משתפת את כל זה ברשתות החברתיות ובכל מקום שאני יכולה. אני מעלה תוכן על דה־פרסונליזציה ודה־ריאליזציה. הרבה מטפלים, פסיכולוגים ואנשי מקצוע יצרו איתי קשר כדי ללמוד על התופעה הזו – תופעה שבעבר רובם לא הכירו בכלל. אני שמחה על זה – כי זה מאפשר להם להבין את המטופלים שלהם טוב יותר.

עם זאת, חשוב לי להגיד ביושר – יש גם מי שעושים בזה שימוש שיווקי. יש מי שטוענים שהם "מומחים" לדה־פרסונליזציה/דה־ריאליזציה. בעיניי זה לא נכון ולא מדויק. אין דבר כזה טיפול ישיר או ייחודי לתסמין הזה – כי זו לא מחלה בפני עצמה.

דה־פרסונליזציה ודה־ריאליזציה הם תסמין. תסמין שיכול להופיע בחרדה, דיכאון, OCD, PTSD.
לרוב זה חלק מאחד מאלה.

יש המון שיטות טיפול מצוינות – והן יעזרו רק אם מטפלים במקור האמיתי של התסמין. אין שיטה אחת ל"דה פרסונליזציה" עצמה.
אם מישהו אומר לכם שהוא המציא שיטה ייחודית לטיפול ישיר בזה – בעיניי זה חשוד מאוד.

אני עצמי פיתחתי שיטה, אבל היא מיועדת למי שהמקור של הניתוק הוא מסוים מאוד. לא כל מי שחווה דה־פרסונליזציה או דה־ריאליזציה יראה תוצאות ממנה – כי אולי המקור שלו אחר. פגשתי אנשים שהייתי חייבת לומר להם – זה לא השיטה בשבילכם. לכו לתהליך אחר. וכשהם עשו את זה – הם באמת ראו שיפור.

עם זאת – למרות ההבדלים – גיליתי שיש טעויות נפוצות מאוד. טעויות שאני עשיתי, וששמעתי שוב ושוב ממי שפגשתי. עשרת העקרונות שאני מציגה בספר הזה נולדו מהטעויות האלו.

הם רלוונטיים לכל מי שחווה את הסימפטומים האלה.
מי שיישם את כולם – ירגיש הרבה יותר טוב.

זה לא מבטיח שהבעיה תיעלם לגמרי – אולי יש שורש שצריך עוד לטפל בו – אבל המצב יהיה הרבה יותר טוב מאשר בלי ליישם אותם.

ולסיום – דיסקליימר חשוב:
אני לא פסיכיאטרית ולא פסיכולוגית קלינית.
הספר הזה הוא לא המלצה רפואית.
זו לא אבחנה, ולא תחליף לייעוץ מקצועי.
הכול כאן לשימוש אישי ובאחריות הקורא בלבד.
במקרים של מצוקה נפשית קשה או מחשבות אובדניות – יש לפנות לעזרה מקצועית מוסמכת.