הקדמה

לפעמים זה מרגיש כאילו משהו בך פשוט… נתקע.
אתה יושב במקום שבו יש חיים שלמים מסביבך – אבל אתה לא בתוכם.
הכול קורה, ואתה מרגיש שקוף.
"אני מרגישה שקופה, כאילו אין לי קיום."
"אני לא יודע אם אני חי או מת."

זו חוויה כל כך מוזרה וקשה להסביר אותה.
היא גורמת לך להרגיש לבד אפילו כשאתה מוקף אנשים.
"אני מדבר עם אנשים ולא מרגיש נוכח."
"אני הולכת ברחוב ומרגישה שאני מרחפת מעל הקרקע.״
"זה כמו מסך זכוכית ביני לבין העולם."

דה־פרסונליזציה היא התחושה שאתה מנותק מעצמך.
שאתה לא אתה.
"אני מרגיש שאני רק גוף שהולך בלי נשמה."
"אני לא מרגישה את הגוף שלי, כאילו אני לא באמת חיה."
"אני מרגישה שהפכתי למישהי אחרת."
"אני רק רוצה להרגיש שוב נורמלי, להרגיש את עצמי."
הקול שלך נשמע לך זר.

"אני שומעת את עצמי מדברת וזה נשמע לא אני."
"אני לא מזהה את עצמי במראה."
"אני מתפקד, אבל בפנים אני מרוסק״.

דה־ריאליזציה היא התחושה שהעולם סביבך לא אמיתי.
"הכול מרגיש רחוק, כאילו אני בתוך חלום."
"הכול נראה לי כמו תפאורה, כמו סרט או משחק מחשב."
"הפנים של האנשים נראים מוזרים, לא אמיתיים."

זו לא מחלה.
זו לא פסיכוזה.
זה לא שיגעון.
זו לא הפרעה שאין ממנה חזרה.
זו תגובת חירום של המוח – שתקועה על מצב הדלקה.
כי בשלב כלשהו הוא החליט להגן עליך בכל מחיר, גם אם זה יכבה לך את הרגשות.
"הכול אפור, כאילו אין רגשות, אין חיים."
"אני לא מרגישה שום דבר, לא שמחה, לא עצב, כלום."
"אני מרגיש ריקנות עמוקה שאני לא מצליח להסביר."
"לפעמים בא לי לצרוח רק כדי להרגיש משהו."

הכי קשה זה שאין לזה שם ברור כשזה מתחיל.
אתה רק יודע שמשהו עמוק השתנה.
משהו שבור.
"אני מתפקדת, אבל הכול קשה לי."
"אני רק מחכה שזה יעבור, אבל זה לא עובר."
"אני מרגיש חוסר שליטה מוחלט, וזה הכי מפחיד."
"יש לי רגעים שאני ממש מפחדת שאני משתגעת."

הרבה אנשים חווים את זה אחרי אירוע שהציף אותם רגשית.
התקף חרדה חזק.
שימוש בקנאביס או חומרים אחרים.
חוויה של חוסר שליטה מוחלטת.
סטרס כרוני שלא נגמר.
ומשהו במערכת שלהם – פשוט ניתק.
"המוח שלי כאילו נכבה פתאום."
"הזיכרון שלי נהיה גרוע, אני לא זוכרת כלום."
"אני שוכח מה עשיתי לפני רגע, הכול מעורפל."

זו הדרך של המוח להגן – גם אם ההגנה הזו הופכת לכלוב.
כדי לא להרגיש את הפחד, את הכאב, את האימה – הוא סוגר את החיבור.
אבל המחיר הוא שלא מרגישים כלום.
לא שמחה. לא עצב. לא אהבה. לא חיים.
"אני מרגישה שאני רובוט, עושה דברים בלי להרגיש אותם."
"אני רק רוצה להרגיש בבית בתוך עצמי."

והכי מתסכל זה שאתה מבין שמשהו לא בסדר – ואתה לא מצליח לכבות את זה.
"אני מרגישה שהעולם קורס עליי מבפנים."

אני כותבת את זה כדי שתקראו ותדעו: אתם לא משוגעים.
אתם לא תקועים לנצח.
אתם לא פגומים.
זו תגובה של מערכת העצבים למצוקה.
תגובה חכמה – שנשארה פעילה יותר מדי זמן.
והיא הפיכה.

זה לא קסם.
זה לא לוקח יום.
אבל זה אפשרי.
המוח שלכם לא נשבר – הוא פשוט מנסה להגן עליכם בצורה לא מעודכנת.
והפרק הזה נועד להסביר לכם קודם כל מה זה.
לתת לכם מילים.
כדי שתוכלו להפסיק להרגיש כל כך לבד בזה.
כי אתם לא לבד.
ויש דרך החוצה.